כל ביקור של נשיא ארה"ב ולא משנה זהותו האישית, דעותיו או המפלגה בה צמח היא עניין גדול. בדרך בה טבע הקב"ה את התנהלותו של העולם שלנו, אחרי הכול מנהיג העולם החופשי יכול בהינף יד לקבוע דברים לחסד או לשבט, ולכן מתח וחרדה מלווים כל דקה ודקה של ביקור כזה.

בחלק מן המקרים מדובר בעיקר בחשש ממילים קשות או דרישות לא הגיוניות, ובחלק אחר מדובר על שמחה גדולה לרגל הגעת הדוד סם בעל הכיסים העמוקים שיכול להתניע פרויקטים עתירי ממון שתקועים זמן רב.

למרות החששות מראש, ביקורו של נשיא ארה"ב ביידן התנהל על מי מנוחות באופן יחסי וביידן לא הפגין עויינות או אובססיה אנטי ישראלית כפי שעשה בעת ביקורו כאן כסגנו של אובמה לפני למעלה מעשור, או כפי עשה אובמה עצמו.

ואלו הם הרגעים המסכמים של הביקור:

אנושי

קבל עם ועדה בעט ראש הממשלה יאיר לפיד בחברו ושותפו לאורך כל הדרך נפתלי בנט. בנט העביר לידיו את השרביט לפנים משורת הדין, אבל הוא היה קצר רואי ולא הצליח לצפות שבדיוק כפי שתקע סכין ארוכה בגבם של מצביעיו ושותפיו, כך תתקע סכין בגבו.

בנט לא הבין זאת בתחילה וניסה לרדוף אחרי הכבוד האבוד בשידור חי בכל כלי התקשורת, אך ללא הועיל. בלי שמחה לאיד, זה באמת היה מביך לראות את בנט מנסה להיכנס למרכז העניינים בטקס קבלת הפנים בנתב"ג אבל מוסט הצידה שוב ושוב בבושת פנים. היה זה שיעור בוהק לכולנו: מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

מדיני

ביידן היה הנשיא האמריקאי הראשון שהתעקש ללכת למוסד ערבי במזרח ירושלים ללא ליווי ישראלי וללא דגל ישראל שנישא בחזית הלימוזינה שלו, וזה חמור מאוד. זו אמירה ברורה על כך שהוא לא מכיר בריבונות הישראלית המלאה על עיר הבירה ההיסטורית של העם היהודי.

מאידך, בנס, לא ראינו צעדים חמורים יותר כמו הצהרה על ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת מדינת פלסטין הדמיונית. כמו בפעמים הקודמות בהיסטוריה, גם הפעם היה זה בשל "ויקשה ה' את לב פרעה": אבו מאזן שהרגיש שוב על גג העולם התעקש על כמה מילים בהצהרה שהיו השניים לשאת וזה גרם לאמריקאים להתעצבן ולבטל את ההצהרה המשותפת. אמנם היו נאומים של ביידן ואבו מאזן אחד אחרי השני, אבל לא ראינו הצהרה משותפת כמו 'הצהרת ירושלים' שעליה חתם עם לפיד.

במקביל, שעה קלה לפני הנחיתה של ביידן בארץ גורמים בסביבתו דאגו להדליף שבניגוד לפרסומים ולשמועות, ארה"ב לא הולכת להצהיר על פתיחת הקונסוליה שלה במזרח ירושלים. לכך היו כנראה שתי סיבות. האחת – הרצון שלו שלא להביך את לפיד ולפגוע בו בבחירות הקרבות. השנייה – לא להביך אותו בעצמו. ביידן מבין שישראל לא בשלה כעת לצעדים כאלו שיתקלו במבול תגובות נזעמות, והעדיף לוותר על החלטות שרק ישניאו אותו ובין כה לא יבשילו לעולם.

גיאו-פוליטי

ביידן רצה מאוד להציג כאן "ברית הגנה האזורית" בין ישראל למדינות האזור, אבל ההליך כולו נמצא בסימן שאלה גדול ובסימן ביטול ולכן הוא לא יכל לחגוג עם הנושא. התוכנית הזו שנועדה לקדם ברית אזורית נגד איראן, בדגש על התגוננות מפני טילים וכלי טייס בלתי מאוישים נתקלת בימים האחרונים בעוד ועוד התנגדויות שכנראה יגרמו לה להפוך לבלתי רלוונטית עוד לפני שתוקם.

כך למשל סעודיה ויתר מדינות המפרץ מסתייגות מהמהלך למרות שבתחילה נתנו לו את ברכת הדרך, מחשש לתקוע אצבע בעין של האיראנים ולצאת נגדם חוצץ בפומבי. גם בירדן השכנה שהייתה אמורה להיות חלק מהברית החלו להתפרסם כתבות בעיתונות נגד ברית ביטחונית עם ישראל והירדנים החלו לגרור רגליים. במקביל גורמים ביטחוניים בישראל טוענים שמדובר בתוכנית שיכולה להתברר כמזיקה יותר מאשר מועילה.

גרעיני

גולת הכותרת מבחינתה של ישראל היא כמובן הנושא האיראני. לפיד, למרבה ההפתעה נקט בצד הניצי שדוגל כי אי-הגעה להסכם כלשהוא עדיפה על פני כל הסכם והאמריקאים מנגד דוגלים באופציה הדיפלומטית ובחתירה להסכם.

לפיד ביקש מהאמריקאים לקבוע דד-ליין ברור להמתנה לחזרת האיראנים למשא ומתן מתוך הבנה כי המתנה אין קץ גורמת להם לזרות חול בעיני המערב. רשמית ביידן לא קצב תאריך כלשהוא והשאיר את הנושא תלוי באוויר, אבל גורם בכיר בסביבתו אמר לי בטקס בו חתמו לפיד וביידן על 'הצהרת ירושלים' כי ביידן הסכים לתחום את ההמתנה לאיראנים ולהציב תאריך שאם יחצה, יוכרז על ביטול ההסכם.

החידוש הגדול בביקור בנושא הגרעין האיראני היו האמירות של ביידן כי ארה"ב מחויבת למנוע בכל מקרה נשק גרעיני מאיראן, כי אם תצטרך לנקוט באופציה צבאית. האמירות של ביידן לא שוות הרבה בשוק ויעידו על כך ההפקרה של סייעני ארה"ב באפגניסטן והבריחה המשפילה, וכן מה שקורה באוקראינה, אבל זו גם התקדמות.